1963
עוד מתקופתו של אדיסון, נעשו ניסיונות רבים בהקלטת קול באמצעות קוטביות מגנטית, תכנולוגיה אשר חילחלה אט-אט אל תעשיית המוסיקה והפכה לדרך המקובלת להקלטת מוסיקה באולפנים. בשנת 1963, הציגה לראשונה חברת פיליפס פתרון קומפקטי וקטן מימדים להקלטת קול מגנטית על טייפ, "קלטת השמע" (Compact Cassette), בתור מדיה למכשירי תמלול. בשנותיה הראשונות, איכות השמע הירודה של הקלטת, כמו גם נטייתה להתקלקל תכופות, מנעה מרבים להשתמש בה בתור מדיה להשמעת מוסיקה. רק בתחילת שנות השבעים, כאשר חל שיפור משמועיתי באיכות הקלטת, היא החלה לצבור פופולריות, ובהדרגה הפכה לפורמט הנפוץ ביותר להפצת מוסיקה, בעיקר בזכות תרומותו של מכשיר ה"ווקמן" הקומפקטי של סוני. מידותיה, אשר היו קטנות בהרבה מאשר תקליט הויניל אשר שימש עד אז את חובבי המוסיקה, ומחירה הזול יחסית, כמו גם מחירם הזול של נגני הקלטות לעומת הפטיפון היקר, תרמו לנגישותה של הקלטת באיזורים מתפתחים ומדינות העולם השלישי. בנוסף לכל אלה, לקלטת היה עוד יתרון אחד ומכריע אל מול התקליט: היא אפשרה הקלטה ביתית באמצעים זולים.
אך מה שהיווה יתרון עבור ציבור הצרכנים, התברר עד מהרה כחיסרון גדול עבור חברות המוסיקה. מאחר והעתקה של קלטות שמע הפכה לתהליך פשוט וזול, ומאחר ומחיר קלטת ריקה היה נמוך בהרבה ממחיר קלטת מוסיקה שהוקלטה מראש, החלה תופעה נרחבת של העתקה ביתית של קלטות מוסיקה. בחברות המוסיקה קמה זעקה: תעשיית המוסיקה קורסת! תעשיית התקליטים הבריטית יצאה בקמפיין נרחב נגד העתקת מוסיקה, תחת הסיסמה: הקלטה ביתית הורגת את המוסיקה! (Home Taping is Killing Music). לראשונה בהיסטוריה הקצרה של המוסיקה המוקלטת נקלעו חברות התקליטים למצוקה, הן עמדו בפני איום ממשי על המונופול שלהן בשוק המוסיקה, אשר בו החזיקו ביד רמה עוד מתחילת המאה. לראשונה נדרשה תעשייה שלמה ומבוססת להתעמת עם השאלה הבסיסית ביותר: מה אנו מוכרים?
בחלק א', ניסיתי להבהיר את פירושו של צירוף המילים "מכירת מוסיקה", כפי שאני רואה אותו. המסקנה שאליה הגעתי, אשר ככל הנראה לא הייתה רחוקה ממסקנתם של חברות התקליטים בשנותיהן הראשונות, היא שמכירת מוסיקה איננה אפשרית. לפיכך, התשובה שהיה נותן אדיסון לגבי הפונוגרף, לשאלה מה אתה מוכר? הייתה בוודאי "מכשיר להשמעת מוסיקה". כעת, אם נחזור לתקופת קלטות השמע, נצפה לקבל את אותה התשובה בדיוק: קלטת השמע אינה אלא מדיה, אשר בהיותה מוכנסת לנגן קלטות, מפיקה רפרודוקציה של מה שהוקלט עליה. אם כך, נותרת שאלה אחת בעינה, מדוע קלטות שונות נמכרות במחיר שונה? מדוע קלטת של אמן מפורסם יקרה יותר מקלטת של אמן רחוב, ומדוע שתי האחרונות יקרות יותר מקלטת ריקה? מבחינת הליך הייצור, ההבדל בעלויות הוא מזערי. מבחינה חיצונית, אין הבדל ניכר לעיין בין הקלטות. אם כן, מהו ההבדל? על שאלה זו כל זוטר בתעשיית המוסיקה יכול היה לענות:
חברות המוסיקה משמשות כמתווך בין הקונה, המאזין, לבין האומן המבצע. בכדי שהמוסיקה של האומן תגיע לאוזני המאזין, עליה לעבור מסלול ארוך, מהמיקרופון באולפן אל הקלטת הראשית, משם אל פס הייצור, אחר כך אל החנות ובסופו של דבר אל הקונה. בכל שלב ושלב דרושים אנשים רבים להשקיע שעות רבות על מנת להוציא את התהליך אל הפועל: האומן משקיע שעות רבות באולפן על מנת להגיע אל שלמות בהקלטתה, איש הסאונד, האלקטרונאי, המפיק, ואחרים נמצאים גם הם באולפן ההקלטות על מנת לאפשר הקלטה איכותית וטובה, העובדים בפס הייצור עובדים קשה על מנת להרכיב את הקלטות, נהגי המשאיות נוהגים מרחק רב מהמפעל על מנת להביא את הקלטות לחנויות, והמוכרים בחנויות נמצאים יום-יום בחנות על מנת לעזור ללקוחות ולמכור את הקלטות. כל אלה, אינם עובדים בהתנדבות, עליהם לקבל שכר בהתאם לעבודתם, ומחיר הקלטת מותאם לשעות שהושקעו על מנת להפיק אותה. אם נתעלם מהעובדה שהרווח מכל קלטת לרוב לא חולק באופן אשר הלם את העבודה שהשקיע כל אחד מהאחראים להפקת הקלטת (האומן לרוב השקיע את מירב השעות, בכתיבת היצירות, בנגינה ואימון, ורק בסוף באולפן, בעוד שבפועל רוב הכסף הגיע אל חברות התקליטים), נוכל לקבל מושג טוב של המודל העיסקי אשר הניע את תעשיית המוסיקה באותם ימים, ואשר לפיו תומחרו הקלטות והתקליטים.
