1963

עוד מתקופתו של אדיסון, נעשו ניסיונות רבים בהקלטת קול באמצעות קוטביות מגנטית, תכנולוגיה אשר חילחלה אט-אט אל תעשיית המוסיקה והפכה לדרך המקובלת להקלטת מוסיקה באולפנים. בשנת 1963, הציגה לראשונה חברת פיליפס פתרון קומפקטי וקטן מימדים להקלטת קול מגנטית על טייפ, "קלטת השמע" (Compact Cassette), בתור מדיה למכשירי תמלול. בשנותיה הראשונות, איכות השמע הירודה של הקלטת, כמו גם נטייתה להתקלקל תכופות, מנעה מרבים להשתמש בה בתור מדיה להשמעת מוסיקה. רק בתחילת שנות השבעים, כאשר חל שיפור משמועיתי באיכות הקלטת, היא החלה לצבור פופולריות, ובהדרגה הפכה לפורמט הנפוץ ביותר להפצת מוסיקה, בעיקר בזכות תרומותו של מכשיר ה"ווקמן" הקומפקטי של סוני. מידותיה, אשר היו קטנות בהרבה מאשר תקליט הויניל אשר שימש עד אז את חובבי המוסיקה, ומחירה הזול יחסית, כמו גם מחירם הזול של נגני הקלטות לעומת הפטיפון היקר, תרמו לנגישותה של הקלטת באיזורים מתפתחים ומדינות העולם השלישי. בנוסף לכל אלה, לקלטת היה עוד יתרון אחד ומכריע אל מול התקליט: היא אפשרה הקלטה ביתית באמצעים זולים.

אך מה שהיווה יתרון עבור ציבור הצרכנים, התברר עד מהרה כחיסרון גדול עבור חברות המוסיקה. מאחר והעתקה של קלטות שמע הפכה לתהליך פשוט וזול, ומאחר ומחיר קלטת ריקה היה נמוך בהרבה ממחיר קלטת מוסיקה שהוקלטה מראש, החלה תופעה נרחבת של העתקה ביתית של קלטות מוסיקה. בחברות המוסיקה קמה זעקה: תעשיית המוסיקה קורסת! תעשיית התקליטים הבריטית יצאה בקמפיין נרחב נגד העתקת מוסיקה, תחת הסיסמה: הקלטה ביתית הורגת את המוסיקה! (Home Taping is Killing Music). לראשונה בהיסטוריה הקצרה של המוסיקה המוקלטת נקלעו חברות התקליטים למצוקה, הן עמדו בפני איום ממשי על המונופול שלהן בשוק המוסיקה, אשר בו החזיקו ביד רמה עוד מתחילת המאה. לראשונה נדרשה תעשייה שלמה ומבוססת להתעמת עם השאלה הבסיסית ביותר: מה אנו מוכרים?

בחלק א', ניסיתי להבהיר את פירושו של צירוף המילים "מכירת מוסיקה", כפי שאני רואה אותו. המסקנה שאליה הגעתי, אשר ככל הנראה לא הייתה רחוקה ממסקנתם של חברות התקליטים בשנותיהן הראשונות, היא שמכירת מוסיקה איננה אפשרית. לפיכך, התשובה שהיה נותן אדיסון לגבי הפונוגרף, לשאלה מה אתה מוכר? הייתה בוודאי "מכשיר להשמעת מוסיקה". כעת, אם נחזור לתקופת קלטות השמע, נצפה לקבל את אותה התשובה בדיוק: קלטת השמע אינה אלא מדיה, אשר בהיותה מוכנסת לנגן קלטות, מפיקה רפרודוקציה של מה שהוקלט עליה. אם כך, נותרת שאלה אחת בעינה, מדוע קלטות שונות נמכרות במחיר שונה? מדוע קלטת של אמן מפורסם יקרה יותר מקלטת של אמן רחוב, ומדוע שתי האחרונות יקרות יותר מקלטת ריקה? מבחינת הליך הייצור, ההבדל בעלויות הוא מזערי. מבחינה חיצונית, אין הבדל ניכר לעיין בין הקלטות. אם כן, מהו ההבדל? על שאלה זו כל זוטר בתעשיית המוסיקה יכול היה לענות:

חברות המוסיקה משמשות כמתווך בין הקונה, המאזין, לבין האומן המבצע. בכדי שהמוסיקה של האומן תגיע לאוזני המאזין, עליה לעבור מסלול ארוך, מהמיקרופון באולפן אל הקלטת הראשית, משם אל פס הייצור, אחר כך אל החנות ובסופו של דבר אל הקונה. בכל שלב ושלב דרושים אנשים רבים להשקיע שעות רבות על מנת להוציא את התהליך אל הפועל: האומן משקיע שעות רבות באולפן על מנת להגיע אל שלמות בהקלטתה, איש הסאונד, האלקטרונאי, המפיק, ואחרים נמצאים גם הם באולפן ההקלטות על מנת לאפשר הקלטה איכותית וטובה, העובדים בפס הייצור עובדים קשה על מנת להרכיב את הקלטות, נהגי המשאיות נוהגים מרחק רב מהמפעל על מנת להביא את הקלטות לחנויות, והמוכרים בחנויות נמצאים יום-יום בחנות על מנת לעזור ללקוחות ולמכור את הקלטות. כל אלה, אינם עובדים בהתנדבות, עליהם לקבל שכר בהתאם לעבודתם, ומחיר הקלטת מותאם לשעות שהושקעו על מנת להפיק אותה. אם נתעלם מהעובדה שהרווח מכל קלטת לרוב לא חולק באופן אשר הלם את העבודה שהשקיע כל אחד מהאחראים להפקת הקלטת (האומן לרוב השקיע את מירב השעות, בכתיבת היצירות, בנגינה ואימון, ורק בסוף באולפן, בעוד שבפועל רוב הכסף הגיע אל חברות התקליטים), נוכל לקבל מושג טוב של המודל העיסקי אשר הניע את תעשיית המוסיקה באותם ימים, ואשר לפיו תומחרו הקלטות והתקליטים.

1877

בליל הרביעי בדצמבר, 1877, במנלו פארק שבמדינת ניו ג'רזי, עשה תומס אלווה אדיסון היסטוריה. כשצוות העובדים שלו מצטופף סביבו, מתוחים ולהוטים לחזות בפלא הטכנולוגי שעתיד לשנות את העולם, סובב אדיסון את הארכובה של גליל נייר הכסף במכונה המוזרה שהייתה מונחת על השולחן, ואמר את המילים הבאות אל תוך קונוס הברונזה:

Mary had a little lamb
its fleece was white as snow
and everywhere that Mary went
the lamb was sure to go

כל הנוכחים נדהמו לשמוע את הלחישה אשר בקעה מהמכונה רגעים ספורים לאחר מכן, והצליחו בבירור לקלוט את קולו של אדיסון חוזר אליהם מתוך הקונוס, מקריא את שיר הילדים על מרי. התגובות בציבור היו נדהמות לא פחות, רבים לא העלו על דעתם באותה התקופה שהקלטה וניגון של קול הם בגדר האפשר, ואחרים חשבו שמדובר בתרמית או מתיחה. הצלחתה של ההמצאה החדשה הקנתה לאדיסון תהילה עולמית, ועד היום הוא ידוע כאחד הממציאים החשובים והפוריים בתולדות ארצות הברית.

השימושים של ההמצאה החדשה היו אינסופיים: שעון אשר מקריא את השעה, הקלטת שיחות טלפון, מערכות בידור ביתיות, כל אלה הוסיפו לפוטנציאל האדיר של המכונה המדברת של אדיסון. ועם הפופולריות גברה גם התחרות, כאשר חברות נוספות נכנסו לעסק השעשועים הטרי, כל אחת מבקשת נתח מהשוק החדש שנוצר. לאחר זמן הוחלפו גלילי האלומיניום בתקליטי לכה בצורת דיסק, ומאוחר יותר בתקליטי ויניל. תעשיית התקליטים החלה לעשות את צעדיה הראשונים על מנת למכור מוסיקה.

למכור מוסיקה?

האם אין בצמד המילים הללו משום סתירה, או אפילו שמץ של אוקסימורון? ננסה להבין את חוסר ההיגיון שבדבר באמצעות בחינה של כל אחת מהמילים הללו לחוד:

• מכירה היא פעולה עסקית של העברת בעלות (זכות קניין), או רכוש , מצד המוכר אל צד הקונה. במכירה מוגדרים: נשוא המכירה (למשל החפץ הנמכר), התמורה (לרוב מחיר המכירה) והתנאים. (מתוך ויקיפדיה – האינציקלופדיה החופשית). אין טעם לדבר הרבה במשמעות המדוייקת של מהי מכירה, מאחר ורובנו יודעים מנסיוננו האישי את טיבן של פעולות המכירה והקנייה. נסכם אם כן שמדובר בסוג כזה או אחר של סחר חליפין.
• מוסיקה (מהמילה היוונית Μουσαι=מוזה) היא אמנות סידור הצליל והשקט במרחב הזמן והמיקום מהמאזין. המוזיקה היא דרך הבעה, ואינה יכולה להיכלל בהגדרות ערכיות, שהרי רשימת הצלילים המוגדרים כמוזיקה משתנה בהתאם לתקופה, לאופי או לתרבות בה היא מתקיימת. למרות זאת, מקובל לסווגה ולקטלג אותה בסיווגים שונים, ואף לקבוע לה מתכונות שיש בהן מוטיבים ועקרונות אחידים. (מתוך ויקיפדיה – האינציקלופדיה החופשית). כאן ההגדרה איננה כה חד-משמעית. אנו יכולים להגדיר בצורה מדעית-טכנית שהקול הינו התפשטות של הפרעה מכנית בחומר, סוג של גל העובר בתווך מסויים. אך קול איננו מוסיקה, שכן איש לא יעלה על דעתו לקרוא לקולו של מנוע הטרקטור מוסיקה. אם כן, המוסיקה איננה אוסף של גלי קול ותו לא, המוסיקה הינה הפרשנות אשר נותן המוח האנושי לאותם גלי הקול. באותה מידה נוכל לטעון גם שהצבע האדום, לדוגמא, איננו גל אור גרידא, אלא הפרשנות העמוקה שאנו מיחסים לצבע האדום, פרשנות איניבידואלית אשר כל אחד מאמץ לו במהלך חייו. ואם המוסיקה, כמו הצבע, היא פרשנות של המוח, פרשנות התלויה במאזין, הרי שהמוסיקה הינה סוג של רגש.

כעת נוכל לפסוק, שבהינתן שהמוסיקה היא סוג של רגש, הביטוי "למכור מוסיקה" הוא פרדוקסלי ושגוי בבסיסו. כשם שלא ניתן למכור עצב או שמחה, לא ניתן למכור מוסיקה. ודבר שאינו ניתן למכירה, בהכרך גם אין לו בעלים. מכאן שמה שמכרו חברות התקליטים הראשונות בתחילתה של המאה הקודמת היה מנגנון מכני לשחזור גלי קול, ולא מוסיקה.